קשיי קשב וריכוז (ADHD) יכולים להוות מוקש רציני, בכל הקשור ללימודים.

בכל הקשור ליצירתיות, לעומת זאת, קשיי הקשב עשויים להוות השראה ליצירה ומקוריות.

תגידו: "טוב, האנשים/הילדים האלה לא מסוגלים להקשיב, אז מה כבר נשאר להם לעשות? הם, הרי, חייבים להעסיק את עצמם, איכשהו. אז הם מציירים או רוקדים או שרים או עורכים סרטים, וככה הם נעשים יצירתיים".

אני מניחה שהתאוריה הזו נכונה בחלקה, אבל היא לבטח אינה הסיבה היחידה לקשר ההדוק בין יצירתיות וקשיים בקשב וריכוז.

שואלים אותי: "מה? אנחנו צריכים לסרוק את כל התמונות, ולהעביר לך אותן לדיסק?"

וגם: "מה, אנחנו צריכים לעבור על כל הקלטות שלנו, ולהגיד לך איזה קטעים אנחנו רוצים בסרט?"

ולסיום: "אנחנו עושים לך את רוב העבודה. מה כבר נשאר לך לעשות? לחבר את כל הקטעים ביחד? ועל זה אנחנו משלמים כל-כך הרבה כסף?"

לסרוק תמונות זאת, אכן, מטלה מציקה ומעצבנת. מה גם שאני מבקשת מה שיותר תמונות, כדי שיהיה לי יותר מבחר.

יש אנשים שלא סובלים לעשות מה שכולם עושים. תגידו להם: "אבל כולם עושים ככה", וזה הכי ישכנע אותם לעשות בדיוק משהו אחר.

אני חושבת שהסרטים שלי מתאימים לאנשים כאלה.

אנשים שחוטפים אלרגיה מדברים שגרתיים ורגילים, אבל קורנים מכל מה שהוא יוצא דופן, ייחודי ושונה.

והם לא בקטע של "תראו כמה שאני מיוחד". ממש לא. זה, פשוט באופי שלהם, להתרחק מכל מה שצפוי ומקובל.

אתם מכירים את סרטי הבר/בת מצווה או סרטי החתונה, שמוקרנים באירוע, ורוב הסרט מוקדש לברכות? האבא/אמא מברכים. וגמכן הדודים שנמצאים בשליחות באמריקה, מברכת גם המורה מכיתה א', וכמובן שגם הסבתא.

ואתם יודעים מה? זה באמת מעניין את הסבתא.

מגדילים כל אלה שטורחים לקבל את ברכותיהם של ראש העיר, שר הביטחון, שדרנית הספורט, משה פרץ, נינט טייב, ועוד.

נכון, אתם מזמינים את הסרט. אתם מספקים את רוב חמרי הגלם שלו, הוא נוצר במיוחד עליכם ועבורכם. ואל לשכוח, כמובן, שאתם משלמים עליו.

אז של מי הסרט, בעצם? שלכם, או של יוצר הסרט?

ומדוע אני נדרשת לסוגיה זו?

כי אני נתקלת לעיתים בלקוחות, שאומרים לי (בעדינות, אך באסרטיביות), שכיוון שהם משלמים, וכיוון שזה הסרט שלהם, הרי שהם רוצים

• לקבוע מה יהיה אורך הסרט ("7 דקות זה לא מספיק"),

• לבחור את קטעי המוזיקה שילוו את הסרט ("בקטע שרואים את הילד משחק כדורסל, תשבצי כמה צלילים מהשיר של מכבי תל-אביב"),