אתם מכירים את סרטי הבר/בת מצווה או סרטי החתונה, שמוקרנים באירוע, ורוב הסרט מוקדש לברכות? האבא/אמא מברכים. וגמכן הדודים שנמצאים בשליחות באמריקה, מברכת גם המורה מכיתה א', וכמובן שגם הסבתא.

ואתם יודעים מה? זה באמת מעניין את הסבתא.

מגדילים כל אלה שטורחים לקבל את ברכותיהם של ראש העיר, שר הביטחון, שדרנית הספורט, משה פרץ, נינט טייב, ועוד.

ואני שואלת: למה? למה להתעלל באורחים? לא מספיק שהם הגיעו כל-כך מרחוק, עכשיו הם גם צריכים לראות ולשמוע במשך רבע שעה (במקרה הטוב) חמישים אנשים, חלקם מוכרים, אבל רובם לא, אומרים בדיוק אותו דבר? "לדני החמוד, מזלטוב בהגיעך למצוות, תמשיך להיות כזה יפה וחכם... " וכו' וכו' וכו'.

סרט טוב צריך להיות סוחף וכייפי. תמונות, מוזיקה קצבית, יצירתיות, והומור. המון הומור.

ברכות קוטעות את תענוג הצפייה. הן מוסיפות נופך כבד לסרט, ומה לעשות, משעממות.

סבתא רוצה לברך? יופי. שתכתוב ברכה אישית ואוהבת, ותיתן אותה לנכד/ה ביחד עם המתנה.

בסרט עצמו ניתן לסבתא את הכבוד המגיע לה, בכך שנקדיש לה תמונה, ברצף התמונות המשפחתיות.

המורה לבלט רוצה לברך? לא בטוח. אבל אומרים לה: "תברכי, אנחנו עושים הפתעה לשיפרה, והיא מה-זה תשמח..."

במקום הברכה של הבלרינה, אפשר לצלם את הילדה בחוג הבלט, וכך להבליט את העובדה שהיא רוקדת נורא יפה.

הילד מעריץ את אייל ברקוביץ'? יופי. נארגן ברכה. נכון שברקוביץ' לא מכיר את הילד שלנו, אבל הוא שכן של בת-דודה של המזכירה של בית הספר, אז בטוח הוא יסכים לברך, לא ככה?

נו, ומה יוצא לנו מהברכה של אייל ברקוביץ'? נכון, הילד שלנו ישמח, ובנוסף, כולם יחשבו שאנחנו קרובי משפחה שלו, ואולי המניות החברתיות שלנו יתחילו להרקיע שחקים...

והאורחים? יסבלו בשקט את כל הברכות, ויתפללו שכבר ייגמר הסיוט הזה.

הרי גם אתם הייתם פעם מהצד של האורחים הסובלים. אז למה? למה לעשות את זה גם לאורחים שלכם?

מה, לא הייתם בשיעור, כשלימדו את הפתגם: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"?